פסק דין
בפס"ד זה אכריע בשאלה, מהו סכום ההוצאות שעל התובעת לשלם לנתבע, לאחר שהתובעת הסכימה שדין תביעתה להידחות (על הסף למעשה).
העובדות, ההליכים והמגעים הרלוונטיים בין הצדדים
ביום 26.6.12 התרחשה תאונת דרכים בין שני הרכבים המעורבים (רכב התובעת ורכב הנתבע), תאונה שהצדדים חלוקים על נסיבות התרחשותה, על מוקד הנזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה ולכן גם על שאלת האחריות הנזיקית לקרות התאונה.
ביום 15.7.12 הוכנה חוות דעת שמאי רכב מטעם התובעת, כאשר חוות דעת זו מתיימרת להציג ולשום את נזקי רכב התובעת בתאונה מושא התביעה (בחוות הדעת צוין כי מוקד הנזק ברכב התובעת הוא "כנף אחורית ימנית"). יצוין כי בחוות הדעת נרשם כי רכב התובעת נבדק ע"י השמאי ביום 4.7.12, שהוא גם היום שבו רכב התובעת הוכנס למוסך המתקן, עפ"י הרשום בחשבונית התיקון שצורפה לכתב התביעה. זה המקום לציין כי לכתב התביעה לא צורפו תמונות רכב התובעת שהשמאי צילם, ותמונות אלו גם לא הוגשו לתיק במהלך הדיון בפניי.
ביום 5.9.12 שלחה התובעת לנתבע מכתב דרישה/התראה לתשלום פיצוי בגין נזקה. איש מהצדדים לא הציג לעיוני מכתב זה, אך קיומו ותאריכו לא שנויים במחלוקת.
ביום 15.9.12 שלח הנתבע לתובעת מכתב תגובה (צורף כנספח לכתב ההגנה). במכתב זה (שניכר שלא נוסח ע"י עו"ד) הגיב הנתבע עניינית ובשפה מתונה למכתב התובעת הנ"ל מיום 5.9.12, ובו כפר באחריותו הנטענת לתאונה ואף פירט כיצד התרחשה (לגרסתו) התאונה. אין חולק כי התובעת לא השיבה כלל על מכתב תגובה זה של הנתבע!
ביום 10.1.13 הגישה התובעת את תביעתה המשפטית שבנדון: תביעה כספית בסך 2,997 ₪ בגין נזק הרכוש שנגרם לרכבה בתאונה הנ"ל. יצוין כי ברשימת גילוי המסמכים (הסטטוטורי) שצורפה לכתב התביעה לא גולו המכתבים הנ"ל מיום 5.9.12 ומיום 15.9.12, והעתקי המכתבים גם לא צורפו לכתב התביעה.
ביום 26.2.13 הגיש הנתבע (באמצעות ב"כ הנתבע שבכותרת) כתב הגנה. בכתב הגנה זה פירט הנתבע את השתלשלות הדברים שקדמה להגשת התביעה המשפטית, חזר על גרסתו לגבי נסיבות התאונה ולגבי שאלת האחריות לקרות התאונה, וכן דרש לפצותו בסכומים גדולים (9,000 ₪ + מע"מ) בגין אבדן הכנסה (השחתת 5 שעות עבודה לפי תעריף של 1,200 ₪ לשעה, בשים לב לעיסוקו המיוחד של הנתבע) ובגין הוצאות הגנה משפטית בהן נשא (3,000 ₪ + מע"מ), והכל נכון לשלב הגשת ההגנה בלבד.
ביום 26.2.13 שלח ב"כ הנתבע לב"כ התובעת מכתב, שאליו צירף עותק מכתב ההגנה שהוגש ושבו ביקש את תגובת התובעת לעמדתו של הנתבע לפיה יש לדחות את התביעה ולפצותו בסכומים הנ"ל. אין חולק כי התובעת וב"כ התובעת כלל לא הגיבו גם על מכתב ב"כ הנתבע הנ"ל!
ביום 7.1.14 נעתרתי לבקשתו של הנתבע מאותו יום לדחיית ישיבה מקדמית שהייתה קבועה בפניי ביום 28.1.14, ליום 16.2.14. נימוק הבקשה שצוין הוא העובדה שעל הנתבע להשתתף ביום הדיון במספר ניתוחים. גם בבקשה זו (שנתמכה בתצהירו של הנתבע) חזר וציין הנתבע כי מדובר "בתביעת כזב". בבקשה ובתצהיר נטען כי ניסיון ב"כ הנתבע להשיג את הסכמת ב"כ התובעת לבקשה לא צלחו ונתקלו בחוסר תגובה.
ביום 16.2.14 נערכה בפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק). לישיבה זו התייצבו: ב"כ התובעת + עד התובעת (הנהג ברכב התובעת) + הנתבע עצמו + ב"כ הנתבע.
בישיבה לא נשמעו ראיות ועדויות.
הישיבה הייתה ממושכת וארכה כשלוש שעות (בהפסקות): הצדדים הוזמנו לשעה 09:30 והישיבה הסתיימה בשעה 12:30. מכל מקום, ב"כ הנוכחים נאלצו להמתין בבניין ביהמ"ש 3 שעות ביום הדיון.
לאחר מס' מגעים והצעות, הסכימה לבסוף התובעת לדחות את התביעה, ללא דיון ענייני.
הצדדים הסכימו דיונית כי ההכרעה בשאלת הוצאות הנתבע ושיעורן תיעשה עפ"י התשתית הקיימת בתיק בלבד (מסמכים, טענות וראיות), ללא העדת וחקירת עדים, כאשר הוסכם דיונית שתצהיר האימות של הנתבע (התומך בכתב ההגנה) ישמש כתצהיר עדות ראשית מטעמו, עליו התובעת לא ביקשה לחקור את הנתבע.
בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומים מהירים וקצרים בכתב, בשאלת הוצאות הנתבע ושיעורן.
לאחר הישיבה הגישו ב"כ שני הצדדים סיכומים בכתב בשאלת הוצאות הנתבע ושיעורן.
בסיכומי התובעת:
בסיכומי התובעת הובעה העמדה לפיה הנתבע אכן זכאי להוצאות בנסיבות, אך הוצאות ריאליות והגיוניות, עפ"י שיקולים מנחים שנקבעו בדין, ולא בשיעור המופרז שמבקש הנתבע לפסוק לו.